השפה ה"מושלמת" המלאכותית: מדוע בסופו של דבר הפסידה לפרח בר?

האם אי פעם הרגשתם שלימוד שפה זרה זה קשה מדי?

מילים אינסופיות לשינון, דקדוק לא מובן, והגיות מוזרות מכל מיני סוגים. אנו משקיעים מאמצים רבים, וכל זאת בתקווה שנוכל לתקשר עם אנשים מרקעים תרבותיים שונים ולראות עולם גדול יותר.

בשלב זה, אולי תעלה בכם מחשבה: מה טוב היה אילו הייתה קיימת בעולם שפה אוניברסלית, סופר פשוטה, הגיונית לחלוטין, שכל אחד יכול ללמוד ברגע?

תאמינו או לא, לפני יותר ממאה שנה, מישהו אכן הגשים את הרעיון הזה. שמה "אספרנטו" (Esperanto).

יוצרה היה רופא פולני, שחזה בעיניו בסכסוכים הרבים שנוצרו בין אנשים דוברי שפות שונות, עקב אי-הבנות. לכן, הוא רצה ליצור שפה ניטרלית וקלה ללמידה, כדי להסיר חומות ולחבר את העולם.

הרעיון הזה נשמע פשוט מושלם. כללי הדקדוק של האספרנטו, כך מספרים, ניתנים ללמידה תוך אחר צהריים אחד, ואוצר המילים שלה מקורו בעיקר בשפות אירופיות, מה שהופך אותה לידידותית מאוד עבור רבים.

אולם, אחרי למעלה ממאה שנה, "הפתרון המושלם" הזה כמעט ולא זכה להתייחסות, והפך לתחביב נישתי בחוג מצומצם של חובבי שפות.

למה?

התשובה פשוטה: כי היא כמו פרח פלסטיק מעוצב בקפידה.

מושלם, אך חסר ניחוח

דמיינו פרח פלסטיק. הוא צבעוני, בעל צורה מושלמת, לעולם אינו נובל ואינו דורש השקיה או דישון. מכל זווית הסתכלות, הוא עונה על ההגדרה של "פרח", ואפילו "סטנדרטי" יותר מפרח אמיתי.

אבל לעולם לא תתאהבו בו.

כי אין בו חיים, אין בו נשמה. אין לו סיפור של השתרשות באדמה דרך רוחות וגשמים, ובוודאי שאין לו ניחוח ייחודי שימשוך דבורים ופרפרים.

אספרנטו, היא פרח הפלסטיק הזה בעולם השפות. הדקדוק שלה מסודר, ההיגיון שלה צלול, והיא סילקה את כל ה"אי-סדרים" המעיקים. אבל שפה, לעולם אינה רק כלי קר להחלפת מידע.

החיוניות האמיתית של השפה טמונה ב"ריח" הייחודי שלה – כלומר, בתרבות.

למה אנחנו לומדים שפה חדשה?

אנו לומדים אנגלית, לא רק כדי להבין הוראות הפעלה, אלא בעיקר כדי להבין את מילות השירים האהובים עלינו, לצפות בשוברי הקופות האחרונים של הוליווד, ולהבין את ההומור ואת דרך המחשבה.

אנו לומדים יפנית, כדי לחוות מקרוב את פסטיבלי הקיץ מהאנימה, להבין את תחושת הבדידות בכתבי הרוקי מורקמי, ולהרגיש את "רוח האומן" (匠人精神) בתרבות היפנית.

בסינית, מילים כמו "ג'יאנג-הו" (江湖 – העולם הלא רשמי של האנשים הפשוטים), "יואן-פן" (缘分 – קשר גורלי או ייעוד), ו"יאן-חוֹ-צ'י" (烟火气 – ניחוח החיים היומיומיים התוססים), ובאנגלית, "Cozy" (נעים) ו-"Mindfulness" (מודעות קשובה) – מאחורי המילים האלה, שקועות אלפי שנות היסטוריה, מיתוסים, מנהגים ודרכי חיים.

זהו הקסם האמיתי של השפה, זהו ה"ניחוח" שמושך אותנו ללמוד אותה תוך התגברות על קשיים רבים.

ואילו אספרנטו, "פרח השלמות" הזה שנולד במעבדה, חסר בדיוק את כל אלה. היא לא נושאת בתוכה זיכרון משותף של עם, אין לה ספרות, מוזיקה וקולנוע שחיים יחד איתה, ובוודאי שאין בה בדיחות רחוב ו"ממים" שעוברים מפה לאוזן.

היא מושלמת, אבל חסרת טעם. אנשים לא יתלהבו מכלי, אבל יוקסמו מתרבות.

אנו זקוקים לא לְאחידות, אלא לחיבור

אם כך, האם החלום על "עולם מחובר" היה שגוי?

לא, החלום אינו שגוי, רק הדרך להגשמתו דורשת שדרוג.

אנו זקוקים לא להחליף את "פרחי הבר" השונים והמגוונים של העולם ב"פרח פלסטיק" אחד, אלא לבנות גשר שיכול לחבר את כל הגנים. אסור לנו להקריב את התרבות וההיסטוריה הייחודיות שמאחורי כל שפה, למען נוחות התקשורת.

בעבר, זה נראה בלתי מושג. אך כיום, הטכנולוגיה מגשימה את החלום הזה בדרך מופלאה יותר.

כלים כמו Intent הם דוגמה מצוינת. זוהי אפליקציית צ'אט עם תרגום מובנה המבוסס על בינה מלאכותית, המאפשרת לכם לתקשר בחופשיות עם אנשים מכל פינה בעולם, בשפת האם שלכם.

כשאתם אומרים בסינית "יאן-חוֹ-צ'י", האדם בצד השני יראה מיד את התרגום וההסבר המתאימים ביותר. אתם לא צריכים להיות מומחי שפות, ותוכלו לחוות ישירות את הטעם האמיתי של התרבות השנייה.

היא לא מוחקת את ה"ניחוח" הייחודי של כל שפה, אלא מאפשרת לכם להריח באופן ישיר וקל יותר את ניחוחו של פרח אחר.

אולי זוהי הדרך הטובה יותר לחבר את העולם: לא לבטל הבדלים, אלא לאמץ ולהבין כל שוני.

הרי בסופו של דבר, תקשורת אמיתית מתחילה כשאנו מוכנים להעריך את השוני זה של זה.