למה כל כך מתיש לדבר עם יפנים? תפסיקו לשנן בעל-פה, "מפת יחסים" אחת תעזור לכם להבין ברגע

האם הרגשתם פעם כך?

כשאתם מדברים עם אנשים חדשים, במיוחד מול קולגות או לקוחות מרקע תרבותי שונה, אתם תמיד מרגישים שאתם הולכים על קליפות ביצים, בזהירות יתרה. חוששים שאמירה אחת לא במקום תהפוך את האווירה למביכה באופן מיידי, ואתם מתפללים בשקט בלב: "אוי אלוהים, האם מה שאמרתי עכשיו היה חופשי מדי?"

במיוחד כשלומדים יפנית, מול מערכת "צורות הדיבור המכובדות" המורכבת, הלא היא ה"קייגו" (Keigo), רבים פשוט מרימים ידיים. הרי כולם אומרים "לומר", אז למה יש כל כך הרבה גרסאות:「言う」「言います」「申す」「おっしゃる」?

אם גם אתם חווים את אותה התלבטות, אני רוצה לומר לכם: הבעיה אינה ששליטתכם בשפה אינה מספקת, וגם לא שהזיכרון שלכם גרוע.

הבעיה היא שאנחנו רגילים להתייחס לשפה כאל "תרגיל תרגום", אך מתעלמים מ"מפה חברתית" בלתי נראית הנמצאת מאחורי כל תקשורת.

תקשורת אינה תרגום, אלא מיצוב

תארו לעצמכם שאתם משתמשים ב-GPS ליחסים בין-אישיים. בכל פעם שאתם מתקשרים עם מישהו, עליכם למקם תחילה שתי נקודות ציון:

1. ציר ה-Y: מרחק הכוח (האם אתה מעלי, או שאני מעליך?)
2. ציר ה-X: המרחק הפסיכולוגי (האם אנחנו "אנשי פנים", או "אנשי חוץ"?)

"מרחק כוח" מתייחס למעמד חברתי, גיל או יחסי היררכיה במקום העבודה. הבוס שלך, לקוחות, או מבוגרים ממך, נמצאים "מעליך"; חברים שלך, קולגות באותה רמה, נמצאים על אותו קו אופקי.

"מרחק פסיכולוגי" מתייחס לקרבה וריחוק של מערכת יחסים. בני משפחה, חברי נפש הם "אנשי הפנים" שלכם (ביפנית uchi), אין לכם כמעט סודות ביניכם, ואופן האינטראקציה ספונטני וזורם. לעומת זאת, מוכר בחנות נוחות או לקוח שאתם פוגשים לראשונה, הם "אנשי חוץ" (ביפנית soto), והאינטראקציה שלכם איתם עוקבת אחר "תסריט חברתי" מקובל.

מפה זו, קובעת איזה "מסלול תקשורת" עליכם לבחור.

השפה, היא המסלול שבחרתם

עכשיו, נחזור להתבונן במילים היפניות הללו שגורמות לכאב ראש:

• כשאתם משוחחים עם חברי נפש, אתם נמצאים על אותו קו אופקי במפה, ועם מרחק פסיכולוגי אפסי. במקרה זה אתם צועדים ב**"שביל היומיומי"**, ופשוט משתמשים ב-言う (iu) הקליל ביותר.
• כשאתם מדברים עם זרים או קולגות שאתם פחות מכירים, המעמד שלכם שווה, אך קיים מרחק פסיכולוגי מסוים. במקרה זה עליכם לנסוע ב**"כביש המנומס"**, ורק שימוש ב-言います (iimasu) יהיה הולם.
• כשאתם מדווחים על עבודה לבוס הגדול שלכם או ללקוח חשוב, הוא/היא "מעליך", ושייך/ת ל"אנשי החוץ". במצב זה, עליכם לעבור ל**"מצב צניעות"** כדי להציג את הפעולות שלכם, ולהשתמש ב-申す (mousu) כדי להנמיך את עצמכם.
• בו-זמנית, כשאתם מזכירים את פעולותיו/יה של הבוס או הלקוח, עליכם להפעיל "מצב כבוד", ולהשתמש ב-おっしゃる (ossharu) כדי להעלות את מעמדו/ה.

הנה, ברגע שתבינו את ה"מפה" הזו, השפה כבר לא תהיה אוסף של חוקים שמשננים בעל-פה, אלא בחירה טבעית המבוססת על מיצוב היחסים. אתם לא "משננים מילים", אלא "בוחרים מסלול".

זה לא רק ההיגיון היפני, למעשה זה אוניברסלי בכל תרבות. תחשבו על זה: לא הייתם מדברים עם מראיין בטון שבו אתם מתבדחים עם חברים, וגם לא הייתם משוחחים עם הוריכם בנימוס רשמי כמו עם לקוחות. כי ברגע שאתם פותחים את הפה, אתם כבר השלמתם את המיצוב בשקט בלבכם.

אל תחששו ללכת לאיבוד, נסו קודם להביט במפה

לכן, כדי לרכוש שליטה אמיתית בשפה, וליצור קשר עמוק עם אנשים, המפתח אינו לשנן את כל כללי הדקדוק, אלא לפתח "מודעות למפה".

בפעם הבאה שתרגישו לחוצים, או שאינכם בטוחים כיצד להתחיל לדבר, אל תמהרו לחפש "איך אומרים את המשפט הזה באנגלית/יפנית?".

שאלו את עצמכם קודם כמה שאלות בלבכם:

• מהו מרחק הכוח ביני לבין האדם הזה?
• כמה רחוק המרחק הפסיכולוגי בינינו כעת? האם אנחנו "אנשי פנים" או "אנשי חוץ"?

כאשר תוכלו לענות בבירור על שתי שאלות אלו, איזו טונציה ואיזה אוצר מילים עליכם להשתמש – התשובה לרוב תצוף באופן טבעי. זה יעיל יותר מכל ספר דקדוק.

כמובן, כשאתם חוקרים "מפה" תרבותית לא מוכרת, בלתי נמנע שתלכו לאיבוד. במצב כזה, מדריך חכם יכול להקל עליכם מאוד. לדוגמה, כלי כמו Lingogram, שהיא אפליקציית צ'אט עם תרגום מבוסס AI. כשאתם חוצים פערים תרבותיים ולשוניים, ואינכם בטוחים אם ניסוח מסוים הולם, היא יכולה לעזור לכם להעביר במדויק את כוונותיכם הטובות ואת כבודכם, ולאפשר לכם ליצור קשרים בביטחון רב יותר עם אנשים מכל העולם, במקום "להרוג את השיחה".

זכרו, המטרה הסופית של השפה אינה שלמות, אלא חיבור.

לפני שאתם פותחים את הפה בפעם הבאה, אל תחשבו רק מה לומר, אלא קודם תראו היכן אתם עומדים יחד על המפה.

זהו סוד התקשורת האמיתי.