שפת הבית שלך: לא "פרימיטיבית" אלא אוצר נשכח

האם אי פעם חווית רגע כזה?

כשאתה מדבר בטלפון עם המשפחה, אתה נוטה לרצות להשתמש במנדרינית תקנית, כי זה מרגיש יותר "רשמי"; במפגש חברים, כשאתה שומע מישהו מדבר בניב מקומי, אתה עלול לדבוק בו בשקט את התווית "פרימיטיבי" או "מיושן"; ואפילו, כששואלים אותך "האם אתה מדבר שפת בית?", אתה תענה בחוסר נוחות מסוים: "קצת, אבל אני כבר לא מדבר אותה טוב."

נראה שכולנו מניחים כעובדה שמנדרינית תקנית היא "שפה", ואילו שפת האם שלנו – אותה שמענו וספגנו מילדות, ומלאה בתחושת אינטימיות וחיבה – היא רק "ניב". קיום שנשמע שולי ופחות חשוב.

אבל, האם זו באמת האמת?

סיפור על "מתכון סודי"

בואו נסתכל על הנושא מזווית אחרת.

תארו לעצמכם שלסבתא שלכם יש מתכון סודי ל"קדרת בשר ברוטב סבתא" שעבר מדור לדור. טעם התבשיל הזה הוא הזיכרון החם ביותר מילדותכם. לימים, הוריכם גדלו ועברו לערים שונות, כמו שנגחאי, גואנגג'ואו וצ'נגדו. הם ביצעו שינויים קלים במתכון של סבתא, בהתאם לטעמים המקומיים: הקרובים משנגחאי הוסיפו קצת יותר סוכר והפכו אותו למתוק; הקרובים מגואנגג'ואו הוסיפו רוטב ג'וחו, והטעם הפך עשיר יותר; ואילו הקרובים מצ'נגדו הוסיפו פולי סויה חריפים ופלפל סצ'ואן, והוא נעשה חריף, מלוח וטעים.

הווריאציות המשופרות של התבשיל הזה, למרות שטעמן שונה זו מזו, אך מקור כולן הוא ב"מתכון הסודי" של סבתא. כל אחת מהן טעימה מאוד, וכל אחת נושאת סיפור ורגש ייחודי של ענף במשפחה.

כעת, קמה רשת מסעדות גדולה והשיקה "קדרת בשר לאומית" תקנית. טעמה טוב, היא אחידה בכל רחבי המדינה, נוחה ומהירה להכנה. למען היעילות והאחידות, בתי ספר, חברות וטלוויזיה מקדמים את "הגרסה הסטנדרטית" הזו.

בהדרגה, אנשים התחילו לחשוב שרק "הגרסה הסטנדרטית" הזו היא תבשיל הבשר האמיתי והראוי להגשה. ואילו "הגרסאות המשפחתיות" המתוקות, המלוחות והחריפות מהבית, נחשבו ל"אוכל ביתי" – לא מספיק "מקצועי", ואף קצת "פרימיטיבי". עם הזמן, הדור הצעיר הכיר רק את טעם הגרסה הסטנדרטית, והמתכון הסודי של סבתא והווריאציות היצירתיות, אט-אט נשכחו ועברו מן העולם.

האם הסיפור הזה לא נשמע מצער?

למעשה, "הניבים" שלנו הם אותן "קדרות בשר משפחתיות" עשירות באישיות ובהיסטוריה. ואילו מנדרינית תקנית היא "הגרסה הלאומית" היעילה והתקנית.

שפת המין-נאן, קנטונזית, שפת וו, שפת האקה... הן אינן "ווריאציות מקומיות" של מנדרינית תקנית, אלא שפות שהתפתחו לאורך נהר ההיסטוריה במקביל למנדרינית תקנית, וכולן נובעות מאותה סינית עתיקה. הן כמו ענפים שונים שצומחים ומתפתחים בעוצמה על עץ משפחה גדול, ולא ענפים קטנים שצמחו מהגזע הראשי.

לכנות את שפת המין-נאן "ניב סיני", זה כמו לכנות ספרדית או צרפתית "ניב לטיני". מנקודת מבט בלשנית, ההבדלים ביניהן כבר הגיעו לרמה של "שפה" מול "שפה", ולא "שפה" מול "ניב".

כש"תבשיל" אחד אובד, מה אנחנו מאבדים?

כש"תבשיל משפחתי" נעלם, אנחנו מאבדים יותר מסתם טעם.

אנחנו מאבדים את דמותה של סבתא כשהיא עסוקה במטבח, מאבדים את הזיכרון המשפחתי הייחודי הזה, מאבדים חיבור רגשי שלא ניתן לשכפל ב"גרסה הסטנדרטית".

באופן דומה, כש"ניב" דועך, אנחנו מאבדים הרבה יותר מכלי תקשורת בלבד.

בפינאנג, מלזיה, שפת המין-נאן המקומית (המכונה "פוקיין פינאנג") ניצבת בפני מצב קשה זה. במשך דורות, מהגרים סינים שם שילבו את שפתם עם התרבות המקומית, ויצרו אוצר מילים וביטויים ייחודיים. זו לא רק כלי לתקשורת, אלא גם נושא הזהות שלהם ומורשתם התרבותית. אך עם התפשטות האנגלית והמנדרינית התקנית, מספר הצעירים שיכולים להשתמש בה באופן שוטף הולך ופוחת.

היעלמות של שפה היא כמו ספר היסטוריה משפחתי שממנו נתלש הדף האחרון. הבדיחות השנונות, הפתגמים העתיקים, חוש ההומור הייחודי שאפשר לבטא רק באמצעותה, כל אלה ייעלמו יחד איתה. והקשר הרגשי בינינו לבין אבותינו וסבותינו גם הוא מיטשטש כתוצאה מכך.

למצוא מחדש את "המתכון הסודי" שלך, זו גאווה

למרבה המזל, יותר ויותר אנשים מתחילים להבין את הערך היקר של "המתכונים הסודיים המשפחתיים" האלה. בדומה לצעירים בפינאנג שפועלים לתעד ולקדם את שפת הפוקיין, הם לא שמרנים, אלא שומרים על אוצר.

גם אין צורך שנבחר בין "שפת הבית" ל"מנדרינית תקנית". זה בכלל לא מאבק של "או אני או אתה". שליטה במנדרינית תקנית מאפשרת לנו לתקשר עם העולם הרחב יותר, ואילו שיקום שפת הבית מאפשר לנו להבין לעומק מי אנחנו ומאין באנו.

זוהי "יכולת דו-לשונית" מגניבה יותר – היכולת לשלוט בשפה הרשמית בכבוד ובהלימות, ומצד שני לדעת להתגלגל בשימוש נינוח ואינטימי בניב המקומי.

לכן, בפעם הבאה שתדברו בטלפון עם המשפחה, נסו לדבר בשפת הבית על ענייני היומיום. בפעם הבאה שתשמעו מישהו מדבר בניב מקומי, נסו להעריך את היופי הייחודי שבו. אם יש לכם ילדים, למדו אותם כמה מילים פשוטות בניב המקומי, זה חשוב באותה מידה כמו ללמד אותם לזכור את שמם.

זה לא "פרימיטיבי", אלה הם השורשים שלכם, זוהי טביעת האצבע התרבותית הייחודית שלכם.

בעידן הגלובליזציה הנוכחי, קל לנו יותר מאי פעם להתחבר לעולם. אך לעיתים, המרחק הגדול ביותר הוא דווקא המרחק בינינו לבין התרבות הקרובה לנו ביותר. למרבה המזל, הטכנולוגיה יכולה גם לשמש גשר. לדוגמה, כשאתם רוצים לשתף סיפורים משפחתיים עם קרובי משפחה בחו"ל, אך חוששים מחסמי שפה, כלי צ'אט כמו Lingogram שמשלבים תרגום AI מובנה, יכולים לעזור לכם לשבור את מחסומי התקשורת הראשוניים. הוא לא נועד להחליף את השפה עצמה, אלא כדי לבנות את גשר התקשורת הראשון, כך ש"מתכונים משפחתיים" אבודים יוכלו שוב להיות משותפים ולהישמע.

אל תתנו ל"מתכון הסודי המשפחתי" היקר ביותר שלכם להיעלם בדורכם.

מהיום, אמרו בגאווה לאחרים: "אני דובר שתי שפות: מנדרינית תקנית, ושפת הבית שלי".